"לא רואים את התודה עכשיו, אבל נראה אותה"
חנה ופרץ חיראק, הוריו של סמל יוסף יהודה חיראק שנפל בקרב ברצועה • חנה: "יודעים שהוא לא סבל - לי כאמא זה עושה רגע שקט"
אמש (ב') הותר לפרסום כי סמל יוסף יהודה חיראק, לוחם בגדוד ההנדסה 601 מחרשה שבבנימין, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בנופלו, היה יוסף בן 22. הוריו, חנה ופרץ חיראק, שוחחו עם אודי סגל וענת דוידוב וסיפרו עליו.
"כשהמת עוד מוטל לפניי ועוד לא הגיע לקבורה, אני נרגשת מיום כזה, אני לא יודעת איך אעבור אותו – אבל בעזרת השם", תיארה חנה תחילה. "יוסף יהודה, בחור שגדל בתלמוד תורה, הלך לישיבה קטנה, לישיבה גבוהה במצפה רמון, והחליט לא להתגייס כדי להתחתן ולהקים בית – ואז להתגייס. הוא הבין שאם הוא מתחתן, האישה תשמור על הקדושה שלו, שעל זה הוא נלחם כל החיים. אמונה. באמת ראינו שהוא לקח את האמונה בכל הכוח – גם בידיים וגם בנישואים. וזה היה הנתיב שלו, כל הזמן באמונה. מה שהוא עבר בחיים, והוא עבר מכשולים – הכול היה באמונה והכול היה לטובה. יוסף היה החזק בבית. הוא בן יחיד לצד שלוש בנות. מה שאני מרגישה שאנחנו צריכים למסור לעם ישראל זה רק להגיד תודה, תודה להשם על מה שהוא נותן – כי הכול מדויק".
עוד הוסיפה: "אנחנו לא רואים את התודה עכשיו, אבל נראה אותה. ייקח זמן, אבל נראה. אנחנו כל כך למודי ניסיון, כך שאנחנו יודעים שהכול לטובה. אפילו שהבן שלי, וזה שלי – אבל השם יודע מה הוא עושה איתו. הוא הגיע לכיסא הכבוד. הוא היה בחור מאוד חברותי. הייתה לו ג'מבה, מעצמו למד, שימח איתה בחתונות, בשמחות. מלא אנרגיות חיוביות, ידע תמיד לפרגן, עין טובה. 'אמא, האוכל שלך הוא הכי הכי'. הוא ידע למצוא את הפרגונים בכל פינה".
באשר לנסיבות נפילתו אמרה: "אנחנו עוד לא יודעים, אנחנו מחכים לפגישה איתם. אנחנו יודעים שהוא עלה בסערה השמיימה, לא סבל, ולי כאמא זה עושה רגע שקט. נשמה ענקית, חיוך ענק. כל מקום שהיה אפשר לעשות טובה ולעזור – הוא עשה. הוא כל הזמן לקח אנשים בטרמפים, ובכל דבר. בימי שישי – לשמח חולים. או חתן שמתחתן באמצע המלחמה – הוא נסע בטרמפים כדי לשמח. זה ממש היה המגמה שלו".
לשיחה הצטרף פרץ חיראק, אביו, ושיתף: "חשוב לי לומר – כל מה שיוסף יהודה עשה, הוא ינק מבית המדרש שממנו יצא. הוא לא הרגיש שהוא עושה משהו בשביל הקריירה או בשביל להיות משהו או מישהו. הוא ינק את האמונה הפשוטה שאנחנו עם ישראל, יש לנו תפקיד ושליחות בעולם – ואנחנו עושים את זה על הצד הכי טוב. ואם הוא לא היה בבית מדרש ומרגיש באיזשהו שלב שהוא נחלש, מאבד את הכוח בלימוד – אז הוא החליט שהוא קם ומתגייס, וזה מה שהוא עשה. הוא התכוון לחזור חזרה למקום שבו הוא היה. עוד חודשיים הוא היה אמור לסיים את השירות ולחזור לישיבה ללמוד במצפה רמון".
"נקום, נאסוף את השברים"
"אמונה, רעייתו, מפורקת – כמו כולם", הוסיף בכאב. "אבל נקום, נאסוף את השברים. עם ישראל הוא עם הנצח. אנחנו לא עם שנולד אתמול. אנחנו נשברים משבר לשבר – כל משבר מוליד משהו חדש. אנחנו מאמינים שהכול לטובה, שמה שהקב"ה עושה – גם אם זה נראה לנו בעיניים הדבר הכי גרוע – זה הדבר הכי טוב שיכול להיות".
"הוא נולד אחרי תאומות. הרופא אמר לנו: 'כשיהיו לי שערות בכף היד – יהיו לכם ילדים'. החלטנו שאנחנו זורקים את עצמנו על הקב"ה ומפסיקים להתעסק עם האמצעים הרפואיים, ואז הוא בא – ואז אחותו. ראינו את האמונה חיה מול העיניים, והמשכנו עם זה כל החיים. כרגע אני לא יודע מה לומר. אני רק יודע שאנחנו, כמשפחה, רואים את החיבור של עם ישראל אצלנו בבית – ואנחנו מקווים שזה גם יקרין החוצה. במשפחה שלנו יש מכל הגוונים והסוגים – וכולנו מחוברים יחד כמשפחה אחת".
עריכה: מיכל קדוש
