"השכול מזדקן - המסע נהיה כבד מיום ליום"
יעל חביב ופרופ' רפי קרסו הקדישו את תוכניתם לשכול בגיל השלישי: "כולם עזבו את הבית, ומי שנשאר אצלם הוא הילד המת"
כיצד בני הגיל השלישי מתמודדים עם שכול ואבל? האם הם חווים את אובדן בני המשפחה שלהם אחרת? כיצד מזדקנים עם חור גדול כל כך בלב? לשם כך התכנסו הפרופסור רפי קרסו ויעל חביב, עובדת סוציאלית המתמחה בגיל השלישי ומגישת התוכנית 'למבוגרים בלבד' ב-103fm, לשיחה כנה ועמוקה. באולפן התארחו הפסיכולוגיות ד"ר ליאורה בר־טור וד"ר עינת יהנה, וזהבה מסטר - סבתו של אסף ז"ל שנפל בעזה.
ראשונת האורחות בתוכנית הייתה ד"ר ליאורה בר־טור – פסיכולוגית קלינית ומדריכת פסיכותרפיה. היא כתבה ספרים בנושא פסיכולוגיה של הזקנה, והיא עוסקת בהיבטים שונים של השכול לאורך השנים.
בר־טור סיפרה: "למחקר שלנו קראנו: 'שכול מזדקן', מונח שטבע אחד מהאבות השכולים שראיינו. לקחנו הורים שכולים מבוגרים, בני 62 עד 93, ועניין אותנו לשאול אותם מה קורה איתם בגיל המבוגר. שאלתי אב שכול והוא אמר לי: 'לא אני מזדקן ולא אשתי מזדקנת – השכול מזדקן, המסע נהיה כבד מיום ליום'".
לדבריה של ד"ר בר־טור, "השכול הוא מאוד אישי, ואין בו נוסחאות – הוא שונה מאדם לאדם וממשפחה למשפחה. אין ספק שכשמדובר באובדן של ילד וגם באובדן של נכד, יש תחושה של כישלון גדול: 'לא הצלחתי להגן על הילד שלי', וזה מחלחל. אצל הסבים והסבתות השכולים ישנה תוספת – הם לא הצליחו להגן גם על ההורים. לאנשים האלה יש יותר זמן, הם יותר מבודדים ופחות עסוקים. כולם עזבו את הבית, ומי שנשאר אצלם הוא הילד המת. במקום שיתחיל תהליך של התנתקות ועיבוד האבל, יש תהליך שבו אנשים דווקא בזקנתם הופכים להיות עסוקים יותר בילד המת".
ד"ר בר־טור: "אנשים התחילו להזדקן, ותהו מי יזכור את הבן המת"
היא הסבירה כי בגיל השלישי קורה אצל הורים שכולים תהליך שונה: "בזקנה יש תהליך של השתחררות. יש פתאום אפשרות להתחיל לדבר על הילד, בעיקר על רקע החרדה: 'הנה אני הולך מן העולם הזה, ואם לא אהיה – לא יהיה מי שידבר עליו'".
באשר לתופעת הנצחת הנופלים, אמרה: "כשחקרנו כיצד אנשים ביטאו את ההנצחה, גילינו שהעיסוק התחיל להתפתח בשלב מאוחר. אנשים התחילו להזדקן ותהו מי יזכור את הבן המת, וזה הפך לחלק של פרידה מהחיים – משהו שההורים רצו להשאיר. במציאות של השנים האחרונות, ובעיקר אחרי 7 באוקטובר, ההנצחה מתחילה בשלבים מאוד מוקדמים, אז זה מאוד שונה".
ד"ר עינת יהנה: "איך הציבור הישראלי מתאבל על מותם של אנשים שהוא מעולם לא פגש?"
לשיחה הצטרפה ד"ר עינת יהנה. היא נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית, חברת סגל ומרצה בכירה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית תל אביב, ובמכון מפרשים לחקר ולהוראת הפסיכותרפיה.
יהנה משמשת גם כראש תחום השיקום במערך הבריאות של משפחות החטופים. על כך אמרה: "יש תנועה בין האישי לקולקטיבי. כולנו קצת מתאבלים על חללים שנהרגו, על חטופים שנרצחו ועל חטופים שטרם חזרו. תפסה אותי תופעה ייחודית – איך הציבור הישראלי מתאבל על מותם של אנשים שהוא מעולם לא פגש? השמחה מחזרתם של חטופים, וההתאבלות על הרצח שלהם, הייתה תופעה שהיממה אותי".
"משהו ב-7 באוקטובר טרף את כל הקלפים", הסיקה ד"ר יהנה והוסיפה: "באותה תקופה החלטתי כחוקרת וכאשת טיפול לעסוק באובדן עמום – חוסר ודאות מתמשך לגבי אובדן יקירים. ערכתי מחקר עם שותפים לגבי האובדן העמום הקולקטיבי של כל מדינת ישראל. כל הציבור, גם אם אינו במעגל ראשון, מתאבל על השכול, וגם נמצא בעמימות ובקיפאון עד להחזרת כל החטופים".
היא התעכבה על מה שהיא כינתה 'היפוכים': "יש הורים בגיל השלישי כמו איציק הורן, כשבן אחד שלו שב והשני לא. איך אדם מתמודד עם הדבר הזה? במקום שמישהו יטפל בך, אתה פועל להשבת הילדים שלך. גם סבים וסבתות, כמו הסבתא של אריאל ודוד קוניו – איך היא דורשת את הנכדים שלה? אלה היפוכים של סדר עולמי. גם שורדי השבי כמו חנה קציר שהלכה לעולמה, יצאה החוצה וגילתה את דבר החטיפה של אלעד שנרצח – וליבה נשבר. וגם יפה אדר שמחכה לתמיר, נכדה החלל החטוף. יש פה צירופים שמשנים סדרי עולם".
ד"ר בר־טור: "אין להם זמן, אנחנו יודעים שייקח הרבה מאוד זמן עד שנשתקם"
בר־טור ביקשה להדגיש מקרים של חוסן מעורר השראה בקרב בני משפחות שכולות זקנים: "חנה בנימין, בת 93, היא אימו של רון בנימין שנחטף, וגופתו הוחזרה והובאה לקבורה. כשבאתי לנחם אותה בשבעה היא ניחמה אותי, ואמרה: 'איזה מזל יש לנו שהחזירו לנו את הגופה שלמה ובבגדים, ושקברנו אותו במקום שהוא רצה. עכשיו התפקיד שלי הוא להיות חומת המגן של כלתי'. היא ממשיכה בשמירה על חוסן. אדם שני הוא חיים שילה, ממייסדי קיבוץ נירים, שקרא לעצמו 'שורד שואה לייט'. הוא חגג 100, והוא מצליח באופן יוצא דופן – למרות כל מה שעבר – לשמור על זיק של תקווה שבסופו של דבר יהיה פה טוב. הוא אמר שהוא לא יזכה לחזור לקיבוץ נירים. אין להם זמן. אנחנו יודעים שייקח הרבה מאוד זמן עד שנשתקם באופן אישי וכחברה, ולהם אין זמן".
זהבה מסטר: "המשפחה יושבת שבעה, אבל הסבים והסבתות עוברים שבעה"
זהבה מסטר, סבתא של אסף ז"ל, לוחם יהל"ם שנפל ב־15.11.23 בקרב ברצועת עזה, הצטרפה לשיחה: "ביומיום שלי, מאז מה שקרה, אני משתדלת מאוד להיות עסוקה, מוקפת באנשים שאני יכולה לחלוק איתם חוויות, וזה עוזר. למזלי אני חברה במועדון גילאים בכפר סבא, והאנשים שם – מצוות ההנהלה ועד החברים במועדון – מבינים ומכילים, ואפילו משתפים איתי במידת מה את הקושי והזיכרון".
"אספי הוא הנכד השלישי שלנו, אבל שתי בנות דודותיו חיו בארצות הברית, כך שפה בארץ הוא היה הנכד הבכור", סיפרה. "היינו מאוד מעורבים בילדות שלו. שמרנו עליו, טיילנו איתו, היו לו הרבה לינות אצל סבא וסבתא. הוא היה שובב חמוד מהיום שנולד, ובמשך השנים הפך למנהיג. הוא היה ילד מאוד חברותי, ותמיד היה מוקף במעגלים של חברים בכל מקום. הוא רצה מאוד להיות קצין בצבא, להיות קרבי, ומגיל צעיר שמר על כושר. הוא התגייס ליהל"ם, והצליח".
"כשפרצה המלחמה הייתי בדאגה, אבל על אספי לא דאגתי. יום לפני שהוא נפל הראיתי את התמונה שלו בגאווה ואמרתי לעצמי: תראו איזה מיגון. למחרת קיבלנו את ההודעה שאספי נפל. זה היה ניפוץ של אשליה – שוק – איך יכול להיות דבר כזה? החיים השתנו מאז".
"כל המערך המשפחתי השתנה לחלוטין. איבדתי את בעלי לפני שלוש וחצי שנים – זה מאוד כאב, אבל זה היה אובדן איטי, משהו שבדרך הטבע. אספי רק התחיל את החיים שלו, הייתה לו חברה, איזה כיף ואיזה יופי – ופתאום כל זה נעלם".
היא סיכמה: "יש לי עוד שלושה ילדים, וכל אחד מקבל את זה בדרך אחרת, אבל אני מרגישה שאנחנו מדברים על אספי, והאבא והאמא של אסף – משהו השתנה בהם. הם מאוד עסוקים באסף, בהנצחה, במהות שלו. אני מרגישה שיש התרחקות. כסבתא, הייתה תקופה שהרגשתי סבתא שקופה. בזמן השבעה רב אחד בא לבקר והצגתי את עצמי, ואז הוא אמר משהו שנגע ללבי: המשפחה יושבת שבעה, אבל הסבים והסבתות עוברים שבעה. וזה בדיוק כך".
זהבה מסטר: "הוא נוכח בחיי – לא פיזית, אבל יותר מאשר קודם"
עוד אמרה מסטר: "במשך הזמן מצאתי לעצמי את המעגל שלי מחוץ למשפחה שעוזר לי להכיל. יש המון הנצחות שלו והמון מדברים עליו, במעגל שלי אני יכולה להרחיב את זה ולשתף את הסיפורים עם הסביבה שלי, וזה מאוד עוזר. הוא נוכח בחיי – לא פיזית, אבל יותר מאשר קודם. הוא כל הזמן איתי. על האוטו שלי יש סטיקרים שלו, ודגל עם התמונה שלו, ויש לי פינת זיכרון בבית איתו".
"אני מרגישה שלא מספרים לי הרבה דברים, אולי כדי להגן עליי, ולפעמים יש סיפורים שגם אני רוצה לשמוע ולדעת – אבל אני צריכה לדלות אותם מפה ומשם", סיכמה.
